מותר לכם לבכות: חשיבות האבל והתמודדות עם מות הכלב
בשבוע שעבר התקשרה אליי לקוחה וסיפרה בדמעות שהרדימה את כלבתה. בעבודתי אני פוגשת כלבים מבוגרים רבים, ולעיתים קרובות אנו נפרדים מהם. עברו יותר מארבע שנים מאז שאיבדתי את הכלב שלי, ועדיין הגרון שלי נחנק כשאני שומעת על פרידה מחיית מחמד. העצב מתיישב בחזה והדמעות עולות מעצמן.
אנשים שאינם מגדלים חיות חושבים לפעמים שזה "רק כלב", אך הם טועים. מערכת היחסים עם הכלבים שלנו מעניקה לנו אהבה ללא תנאי. הם מקבלים אותנו ללא שיפוט ונותנים תוקף לרגשותינו. כשהמוות קוטע את הקשר האינטנסיבי הזה, אנו חווים ריקנות עמוקה ובדידות קשה.
מדוע התמודדות עם מות הכלב היא כה מורכבת?
מחקרים מוכיחים כי אובדן חיה דומה בעוצמתו לאובדן אדם אהוב. למרות זאת, התרבות שלנו מונעת מאיתנו להביע את הצער הזה בגלוי. חסרים לנו טקסי לוויה רשמיים או "שבעה", ולכן אנו חשים מבוכה כשאנו מחצינים את הכאב בציבור.
אני זוכרת שכשכלבי נפטר, לקחתי יום חופש אחד בלבד. בכל השבוע שלאחר מכן הסתרתי את הדמעות בשירותים של המשרד. רק כשנכנסתי לרכב בסוף היום, מאחורי משקפי השמש, שחררתי את כל מה שהחזקתי בפנים. פשוט התאפקתי כל היום ולא נתתי לצער לצאת.
הכאב שבאובדן השגרה
הכלבים שלנו מלווים אותנו לאורך שנים והופכים לחלק בלתי נפרד מהיום שלנו. לכל בעל כלב יש שגרת התעוררות פרטית: ליקוק על הפנים או התכרבלות במיטה. לאחר שכלבי נפטר, רגעי הבוקר היו הקשים ביותר. הם הזכירו לי בצורה חדה ואכזרית שהוא כבר לא כאן. לאורך כל היום מופיעות תזכורות קטנות שמכאיבות ללב מחדש.
למה כדאי לאפשר אבל על כלב?
כשאנו מאבדים אדם, הלוויה והשבעה עוזרות לנו לעבד את הכאב. שיתוף הצער עם אחרים בונה שלב קריטי בתהליך הריפוי. מאחר שאין לנו מנהגים קבועים עבור חיות מחמד, אנחנו נוטים לסבול בשקט.
אני מציעה לכם: הרשו לעצמכם להתאבל. אתם לא חייבים לערוך טקס רשמי, פשוט היו יצירתיים:
קיימו טקס פרידה משפחתי: הודו לכלב על השנים המשותפות ושתפו חוויות בגינה או בחצר.
צאו לפיקניק פרידה: בקרו בחוף הים או בפארק שהכלב אהב במיוחד.
הזמינו חברים קרובים: שבו יחד והיזכרו ברגעים הטובים.
הודו בכך שכואב לכם. שתפו את הסביבה ואל תתנצלו על הצורך בימי חופש או בזמן לעצמכם. התמודדות עם מות הכלב דורשת חמלה עצמית. כשתחזרו לבסוף לשגרה, תעשו זאת ממקום שלם ומאוזן יותר
